קרן הצנחנים – תמונות מימים ראשונים

בתום 'כמעט' יובל לפעילותה של הקרן אני רוצה לשתף אתכם בקטעי זיכרון מ'היכן שזה התחיל':

תמונה ראשונה –  מפגש ראשון עם משפחה.

הזמן: יוני 1967, ימים ספורים לאחר תום מלחמת 'ששת הימים'.

המשתתפים: מוישל'ה .(פלס) סטמפל – סמח"ט חט' 55, ואנוכי – הקמ"ן של החטיבה.

אנחנו בימים ראשונים של התארגנות שלאחר לחימה קשה ועקובה מדם של חללים ופצועים. עדיין לא יודעים בדיוק מהיכן וכיצד להתחיל לטפל ב'מחיר' המלחמה. מוישל'ה פונה אלי:

"אריק, יש לנו עשרות אלמנות צעירות ויתומים קטנים בוא נתחיל לבקר ולראות במה אפשר לעזור, אל מי אתה מציע לגשת ראשונה?".

החלטנו לבקר את אתי אלון, אלמנתו של ישראל (עיני) אלון, אם לשתי בנות פעוטות חברת קיבוץ גבעת השלושה. ישראל חייל בפלוגתי הוותיקה –  פלוגה א' מגד' 28, לוחם צעיר יחסית שנהרג בלחימה בדרך שכם. את אתי איני מכיר. מה עושים בביקור אלמנה בימי האבל הראשונים ? אינני יודע, החלטתי להיצמד למפקדי ורעי מוישל'ה, הוותיק ממני בחוויות שלאחר לחימה ובהתמודדות עם השכול.

נכנסנו לדירה הקיבוצית הצנועה, אתי לבדה. אנחנו מזהים את עצמנו ולשמחתי אתי מכירה אותי מסיפוריו של ישראל, אני עוקב אחרי מוישל'ה. הוא מתיישב –  משחרר את כרסו המשתפלת מחגורת הדגמ"ח הקשורה מסביב לחולצת הצנחן החיצונית, ובנימה עניינית מתחיל לשוחח עם אתי:

"מה נשמע? איך את מסתדרת עם הקיבוץ" ?  (אני עדכנתי מראש את מוישל'ה את מה שידעתי מישראל, שאתי אינה חובבת מושבעת של החיים הקיבוציים) ומול הבעת פניה העגומות ממשיך: "האם יש לך בעיות בריאות או בעיות ירושה?, האם הילדות כבר מבינות משהו? האם יש לך סביבה חברתית תומכת בקיבוץ?" וכך הלאה בשיחה קצרה של בירור ענייני, אך מעמיק של  מצבה ותחושותיה של אתי, לאחר זמן די קצר האווירה בחדר משתנה, נוצר קשר ראשוני  של שותפות ושל תחילתה של חברות. מוישל'ה מוסיף  "בסדר יש לנו כאן בקיבוץ חברים קרובים, נדאג שייתנו לכם את היחס המתאים למשפחתו של חבר שלנו שנהרג בלחימה אתנו". אנחנו מודאגים איך אתי תתמודד עם המציאות הקשה שנקלעה אליה  –  צעירה ובלתי מוכנה. בסיום הפגישה מוישל'ה מסכם –  "מעכשיו את לא לבד, זה מספר הטלפון שלי במפקדת החטיבה, באם תהיי זקוקה למשהו, טלפני, יכירו אותך וייפנו אותך אלי או אל אריק והעניין יטופל, בקרוב נחזור וניפגש".

בשבילי זה היה השיעור הראשון והמספיק, אחריו כבר הבנתי איך צריך לפגוש ולטפל במשפחה של חבר שנהרג לידך בשנייה, ומשפחתו צריכה להמשיך ולהתמודד עם קשיי השכול במשך שנים ארוכות. אתה חייב להיות שם בשבילה ככל שיידרש. מאותה פגישה ליוויתי את אתי ובנותיה במשך שנים רבות כ'חבר של אבא', זאת עד לימי מחלתה הקשה שממנה לא קמה.

סיפורים אישיים כאלו התרחשו במקביל בכל גדודי החטיבה, הם התבטאו במפגש ספונטני של עמיתים לנשק עם משפחות ובמפגש יזום על ידי מפקדים –  בעיקר בגדוד 66 ביוזמתו של יוסי יפה ז"ל, שאירגן את הטיפול הכולל באלמנות ויתומי הגדוד, זאת במסגרת של 'טרום קרן הצנחנים' גדודית.

תמונה שניה –  צמיחתו של רעיון מכונן.

הזמן: חורף 1970, בסיומה של מלחמת ההתשה, כנס קצינים של החטיבה באולם ה'סינירמה' בתל אביב, לעדכון מצב בכלל ובחטיבה בפרט, המושקעת אז עמוק בשירות מבצעי בבקעה ובתעלה. הכנס בהובלת מוטה המח"ט ובהשתתפות בכירים מהמטכ"ל. לאחר מספר שעות של דיווחים ודיון, הכנס מתפזר.

המשתתפים: ד"ר ג'קי קינג –  מפקד הפח"ח ורופא החטיבה, ישראל הראל –  מש"ק החינוך של החטיבה (ג'קי, חבר ועמית ללחימה עוד מירושלים, ישראל, לא מוכר לי) ואני –  אז מפקד גדוד ה'סיור נ"ט' של החטיבה.

אני יושב בשורה האחרונה באולם וניגשים אלי ג'קי וישראל. ג'קי פותח –  "תשמע אריק, נוצרת בעיה בחטיבה, יש לנו יותר מ-40 משפחות שכולות, בגדוד 66 כולן מטופלות, בשאר הגדודים הטיפול הוא אקראי וקשור ליחסי חברות אישיים בין המשפחה לבין חבריו של הנופל. המשפחות ש'נשארות בצד' לא מטופלות ואלה דווקא המשפחות הזקוקות ביותר לליווי וטיפול", וממשיך –  "אני דוקטור שיודע לטפל בפצועים וישראל הוא תרבות'ניק ויודע לטפל בחינוך והווי. יש לנו הצעה –  צריך להקים ארגון חטיבתי שייטפל בכל המשפחות השכולות שלנו, אסור לבנות את הטיפול על קשרים חבריים ויוזמה גדודית. אנחנו יודעים שאתה מוותיקי החטיבה ואדם מעשי, האם אתה מוכן להצטרף אלינו לניסיון לממש את הרעיון". לא היססתי לרגע ואמרתי "אני אתכם".

בחודשים שנותרו בשנת 1970 ובמהלך 1971 החלה להתארגן הפעילות. מספר חברים (לא אזכיר שמות שמא שכחתי מישהו) הקימו 'קבוצת פעולה', מרכז הפעילות שכן במשרדה של חברת 'כנף', שהייתי אז מנהלה, ובהסכמת שותפי לחברה החלטנו לתת לפעילות הקבוצה את הסיוע האדמיניסטרטיבי הנדרש.  וקסי התנדב מיד לרכז את הנושא הכספי. החלטנו שהפעולה הראשונה תהייה טיול משפחות לחרמון בחנוכה 1971. המקורות הכספיים הראשונים לכיסוי הפעילות היו ההכנסות מהספר 'שער האריות' שהוצא לאור באותה שנה, ו'מעשר' שג'קי 'הפריש' מהכנסות המרפאה הפרטית שלו לטובת מימון פעילות הקרן.

תמונה שלישית –  מ'הלכה למעשה', הטיול הראשון.

הזמן: חנוכה,  סוף שנת 1971.

המשתתפים: קבוצה קטנה של משפחות –  ילדים ואימהות, יחד עם כמה חברים מ'קבוצת הפעולה' שהתארגנה ששמשו כמארגנים ומלווים לטיול.

התכנית כללה טיול בן יום אחד לחרמון המושלג, כאשר כל הקבוצה התכנסה ברווחה באוטובוס אחד שנתרם ע"י חברת 'אגד'. תכננו סיור מודרך (ע"י ישראל הראל) שיכלול נסיעה בנופי הגולן וביקור באתר החרמון התחתון (לא הורשינו לעלות לאתר החרמון העליון). את הביקור אירחה מפקדת החרמון ובמהלכו השתעשעו הילדים בשלג, טיפסו על טנקים שעמדו ברחבת המפקדה, וכמובן שהתכבדנו בארוחת צהריים צבאית כהלכתה. בסיום היום התקיים טכס הדלקת החנוכייה הצבאית שהורכבה מקופסאות פח שהוצמדו לראשם של עמודי ברזל גבוהים.

בסיומו של הביקור בחרמון נסענו לבית ההארחה של איילת השחר, שם הוזמנו לארוחת ערב שופעת. בסיומה בנות מהקיבוץ באו לשחק עם הילדים והאימהות יחד עם המלווים התכנסו לשיחת סיכום, שחרגה מסיכום הטיול למחוזות רחוקים של דיון עומק בעצם הטעם של יצירת מערכת ייחודית, המכנסת משפחות שכולות למסגרת פעילות משותפת. האם זה נכון מבחינה נפשית? האם אין בכך העמקה של תחושת השכול? מהי המתכונת הרצויה לסוג הפעילות שלנו? והתלבטויות כיוצא בזה.

שאלות אלה מאד הטרידו אותנו בתקופה בה נערכנו לפעילות התמיכה במשפחות, ההתייעצות עם האימהות הייתה בעלת חשיבות בלתי רגילה בשבילנו.

בסיומה של השיחה, שהתארכה אל תוך הלילה, התגבשו דפוסי הסכמה משותפים, הסכמה שחלק ניכר מ'טביעות האצבע' שלה מתקיימות עד היום בפעילויות הקרן. חשוב לציין שאחת ההסכמות הייתה שפעילות התמיכה תכלול את כל המשפחות השכולות של המערך המוצנח ולא רק את המשפחות של חטיבה 55, ואכן בפועל השתתפו בטיול זה גם שתיים או שלוש משפחות שכולות של חטיבה 80 שמספר חלליה במלחמת ששת הימים היה יותר קטן.

מיד לאחר הטיול החלה פעילות המשך אינטנסיבית שכללה מספר טיולים בני יום, עדיין לא במתכונת הממוסדת הנהוגה היום, בין השאר לבסיס חיל האוויר בתל נוף, למתקני התעשיות הצבאיות, טיולים לאתרי נוף וזיכרון וכד'. המכנה המשותף של טיולים אלה היה באפשרות להביא את המשפחות למקומות שאינם פתוחים לציבור הרחב וזאת ברמה אירגונית ותכנית גבוהה במיוחד, ובכך לחזק את תחושת הייחוד החיובי שיש לתת למשפחות שכולות. טיולים אלה נמשכו במהלך השנתיים הקרובות שעד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

תמונה רביעית –  הקייטנה הראשונה.

הזמן: חודש יולי שנת 1972.

המשתתפים: כ-35 משפחות מכל יחידות המערך המוצנח, בליווי כ-50 חברים מתוך הפעילים של 'קרן חטיבת הצנחנים משחררי ירושלים למען משפחות הנופלים' (שהתארגנה כבר כ'אגודה עותומנית', כפי שכונו אז העמותות בנות ימינו).

לפעילות הטיולים בני היום נלווה 'טעם של עוד', הוחלטנו להרחיבה ולנסות ולקיים התכנסות של המשפחות במתכונת של קייטנת קיץ. המקום שנבחר היה כפר הנוער הדתי 'ימין אורד', אתר ייחודי ויפה נוף בלב הכרמל, שהנהלתו נעתרה בחפץ לב להעמידו לרשות קיום הקייטנה במחיר סמלי. בחירה זאת אפיינה גם את ההחלטה לקיים את הפעילות בתוך מסגרת התואמת לכל המשפחות.

הרעיון המרכזי היה לקיים את כל פעילויות הקייטנה על בסיס תכני ולוגיסטי עצמי, כאשר התשתית של כפר הנוער משמשת רק למגורים ולמתקנים בסיסיים. בהתאמה, כל ההכנות והשירותים (כולל הכנת הארוחות, ניקיון, אבטחה והביצוע של פעילויות הקייטנה) נעשו ע"י צוות הפעילים המלווים. האימהות התגוררו בחדרי חניכי כפר הנוער, והילדים במחנה אוהלים שהוקם ע"י צוות הכנה של פעילי הקרן.

האופי הכללי של פעילות הילדים דמה למחנה קיץ של תנועות הנוער, כאשר בתוכו שולבו פעילויות ייעודיות לאימהות (למען האמת יש להודות שאלה נעשו במתכונת הרבה יותר צנועה מהנהוג כיום).

לצורך בצוע הפעילות גויס גם סיוע חיצוני שבמרכזו עמדה משפחת גל מכפר ויתקין –  גדליה שניהל את הקייטנה ושאר בני המשפחה שהתגייסו לפעילות שוטפת בליוויה. חשוב לציין שכל פעילויות הקייטנה מומנו ממקורות עצמיים וצנועים של הקרן כאשר מרבית המקורות לפעילות מחוץ לאתר הקייטנה נתרמו או ניתנו במחיר סמלי ע"י הספקים השונים. חמשת ימי הקייטנה התנהלו בהצלחה, ובעיקר לשביעות רצונם הרבה של המשתתפים.

המסקנה המרכזית הייתה שצריך להפוך את הקייטנה לאירוע שנתי של הקרן. בקיץ 1973 התקיימה קייטנה נוספת באותו אתר שבוצעה בקווים כלליים דומים לקייטנה הראשונה. לניהול הקייטנה גויס אורי ארבל (אלג'ים) ממשמר העמק, שניהל אותה בכישרון וברוח טובה (אורי נהרג במלחמת יוה"כ בקרבות בעיר סואץ ואלמנתו לאהל'ה המשיכה עוד שנים בפעילות בקרן).

כחודשיים לאחר הקייטנה השנייה פרצה מלחמת יוה"כ, לאחריה נמשכה פעילות הקרן במתכונת חדשה ומורחבת, ראשית במסגרת של פעילות משותפות של הקרנות החטיבתיות שקמו לאחר המלחמה ובהמשך במסגרת המשותפת הפועלת ללא הפסקה עד היום.